<h1>ראבי"ה סימן תתקצ"ה</h1>
<h2>דף לג.</h2>
שאלה מהרב ר' ברוך דלתות מנקש, נפרד לקשקש, (משמת) [משפת] מוקש, מיישר עיקש, לתאווה מבקש. מורי הרב ר' אליעזר (ו)אשאלך והודיעני האיך יצאה הוראה מלפניך עתה בשבועת קרקעות אם נשבעין עליהן שבועת היסת מדרבנן. דבחזקת הבתים (ב"ב ל"ג ע"א) משמע דאין נשבעין עליהן לגמרי, כעובדא דרבה בר שרשום דמסיק התם מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי. וכן רשב"ם פירש התם דאין נשבעין על הקרקעות, ועוד (דאנן) [דשני] חזקה במקום שטר קיימא. ובשערי רב האיי (משפטי שבועות ח"א שער שבועת היסת) מצאתי דשבועת היסת שהיא מדרבנן נשבעין על הקרקעות וראייתו מיהא דגרסינן בכתובות בפרק הכותב (פ"ז ע"ב) גבי עד אחד מעידה שהיא פרועה ועוד אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות אלא אמר רבא מדרבנן כדי להפיס דעתו של בעל ע"כ. ועוד נראה דסברא הוא כי היכי דתקון רבנן שבועת היסת גבי כופר הכל אע"ג דמדאורייתא פטור הכי נמי תקון הכא. ומיהו כשכופר הכל בקרקעות [נראה] דאין נשבעין דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאמרינן בשבועת הדיינין (מ"א ע"א מ"ו ע"ב). ואע"ג דהתם בהכותב תקנתא לתקנתא הוא דהא נשבעת ונוטלת, וי"ל שאני התם שאפילו בלא שבועה יכול להאמינה מטעם מיגו. ובשבועת הדיינין (מ"א ע"א) אמר גבי שטר אי טעין ואמר אישתבע לי דלא פריע הוא משבעינן ליה. אע"ג דכופר בכל הוי כפירת שיעבוד קרקע. ואם לי ספק הוא, לך אור מראיהו.
והנה לך התשובה שהשיב לי הרב ר' שמחה. על שבועת קרקע כל הגאונים פסקו דנשבעין מדרבנן מההיא דפרק הכותב וגם האלפסי (שבועות דכ"ג ע"ב) ובספר הדינין. אבל רבינו יב"א דוחה (דא) [ראיתם] התם טעמא רבא אית בהו דפרע דייק מפרע לא דייק (כתובות שם), וכן גבי עד אחד מעידה שהיא פרועה משום דמסייע ליה עד אחד ותקינו שבוע' כדי להפיס דעתו של בעל (הבית). ובשם רבינו שב"ט מצאתי שהביא מרבה בר שרשום בפרק חזקת הבתים (ל"ג ע"א) דאי אוכלה שיעור זוזיי מיגו דאי בעינא אמינא לקוחה בידי מהימנא, ואי איכא שבועה דרבנן מה הועיל סוף סוף אי אמר לקוחה היא בעי לאשתבועי. ואע"ג דההוא נמי איכא למידחי שאני התם דשני חזקה במקום שטר מכירה עומדין, [ו]לא תקינו שבועה במקום שטר, אלא כגון שטרי הלואה וכתובות שעומדין לפרעון וזימנין (דשטר) [דשייר] לשטרא (או) [א]פשיטי דספרא אבל מכירה אינה עומדת לחזור בו, מיהו כך (דיני) [דנני] לפני מורי, ואם שגיתי (הביני) [הבינני] לי כי לא באתי כי אם ללמוד שלא להשכין בלבי עולה. ודאי על כפירת גוף הקרקע כגון קרקע פלוני מכרת(ו) או נתת(י) לי או עשר גפנים (מכרתי) [מסרתי] לך והלה אומר לא היו דברים מעולם, לא תיקנו שבועה דלא מתקני רבנן שבועה דליכא דכוותא באורייתא. כדאמרינן בשנים (הוחזק) [אוחזין (ד' ע"א)]. וראייה מפרק הזהב (נ"ח ע"א) גבי הקדשות שבועה זו תקנת חכמים שלא יזלזלו בהקדשות, מכלל דקרקעות וכל הנך דאין נשבעין עליהן דלא שייך בהו טעמא דזילותא אפילו תקנת חכמים ליכא. ומה שפסקו רבותינו הגאונים דנשבעין מדבריהם, דווקא על כפירת שעבוד קרקעות דשבועה לאו על גוף הקרקע כי אם על כפירת המטלטלין. ואין ראיה גדולה מדאישתבע לי דלא פרעתיך (שבועות מ"ו ע"א) ומהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא וכו' (כתו' פ"ז ע"א) אפילו בשטר דנשבע. והיא גופא לא ידענא מנלן דכפירת שעבוד קרקעות חשיב' שבועת קרקעות, והלא הכפירה אינו כי אם על המטלטלין, ותלו קצת בפלוגתא דאביי ורבא (פסחים ל' סע"ב) אי למפרע הוא גובה (או) [ולמ"ד] מכאן ולהבא אמאי אין נשבעין. ותו למאן דאית ליה (שבועת) שיעבודא דאורייתא הרי דין שעבוד שלא בשטר כמו בשטר, אם כן לא משכחת שבועה בהלואה ועקרת המקרא דכי הוא זה. ואתה אדוני תגלה בזה דעתך ותודיעני עוד על אלמנה שתפסה ספרים של בעלה ורוצה לגבות כתובתה, ובני בעלה הביאו שטר שהקנה להם כל הנכסים קודם שנשאה ומיבעיא לן אי ספרים איקרו נכסי או דינם כס"ת. והתם בפרק מי שמת (ב"ב קנ"א ע"א) ראיתי שפירש רבינו שמואל איבעיא להו ס"ת מאי מי אמרינן כתפילין או דילמא תפילין היינו טעמא דהוי מלבוש אבל ס"ת מצוה הוא ולא נכסי ואע"ג דיכול למוכרו לא מיקרי נכסי ע"כ. ומשמע מתוך פירושו כיון דספרים לא הוו מלבוש הרי הן כס"ת. ובספר הדינין ראיתי דדוקא ס"ת איבעיא להו אבל שאר ספרים מיגבי, מדגרסינן בפרק השולח (גיטין ל"ה ע"א) שלחו מתם איך פלנית בת פלני קבילת גיטא מידא דאחיו בר הדיא דמיתקרי א[י]ה מרי ונדרת ואסרת כל פירות שבעולם עלה דלא קבילת מכתובתה אלא גלופקרין אחד וספר תילים ואיוב וכו'. ואומר אני דאי משום הא לא איריא דהתם (לא) נתרצה הבעל ונתתם לה ואם נתן לה נמי ספר תורה היתה נוטלת דאי לא תימא הכי היכי הגביה ממטלטלין הא קיימא לן (כתובות ס"ט ע"ב וש"נ) ממקרקעי, ומטלטלי (ו)לא בין למזוני בין לפרנסה בין לכתובה ואין לנו לחלק בין אלמנה לגרושה (כזה) [בזה]. ועוד תאיר עיני אם אלמנה מן האירוסין יש לה כתובה אפילו לא כתב לה. דגרסינן בפרק שנים אוחזין (י"ז ע"ב ועתוס') אלמנה מן האירוסין מנלן דאית לה כתובה אילימא מדתנן וכו' עד דילמא דכתב לה. הרי משמע דאינהו סברי דיש לה כתובה אפילו לא כתב (בתו') [כתובה]. ובקידושין פרק האומר (ס"ה ע"א) תנן האשה שאמרה קידשתני והוא אומר לא קידשתיך הוא מותר בקרובתיה וכו' ואמרינן בגמרא (שם) אמר שמואל מבקשין הימנו ליתן גט אמר רב ואם נתן מעצמו גט כופין אותו ליתן כתובה. והתם לא כתב לה שהרי אומר לא קדשתיך, ואפ"ה כופין אותו ליתן כתובה. ומיהו מודינא דלא גביא ממשעבדי, מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (מ"ג ע"ב) מגבא מאימת גביא אמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנישואין וכו'. ועל מה סמכו העולם שאינם מגבים כתובה לאלמנה מן הארוסין. ויגדל חסדך לבלתי השיב פני ריקם ולא תכרה ענות עני ואם שגיתי הבינני.
תשובה. ערום יענה בדעת כי לא מודעת, אך נבער איך יפער, פיהו רך ונער ומצער, לפני אלוף ביהודה, גבר בכולה, אך מצות מורי הרב ר' ברוך אשמורה. דע כי מעשה בא לידי בימי מורי אבי נ"ע בשכירות קרקע והייתי רוצה לפטרו משבועה, דשכירות קרקע חשיב כמכירת קרקע כדאמרינן בפרק הזהב (ב"מ נ"ו ע"ב) גבי אונאה מי כתיב ממכר לעולם וכו'. והשיבני אבא מרי על החדשים אנו מחשים פלוגתא דרברבתא היא בשבועת מכירת קרקע, אלא שאתה מגלגל עלינו שכירות קרקע שלא לישבע. ונר' דאין לישבע כלל אקרקעות אפילו שבועת היסת ואין להאריך כי גלוי לכם הכל. ומה שחלק הרב ר' שמחה בין גוף קרקע לבין כפירת שיעבוד קרקעות מפני שעל המטלטלין באים לדון, תשובה לדבריו מפרק שנים אוחזין (ב"מ ד' ע"ב) גבי סלעין דינרין מלוה אומר וכו' ומסיק עלה משום דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות. וגם מפרק שבועת הפקדון (שבועות ל"ז ע"ב) דא"ר יוחנן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב בשטר פטור וטעמא משום דהוי כפירת שעבוד קרקעות. וכיון דמדאורייתא דין אחד להם לגוף הקרקע ולשעבוד, לדבריו תיקשי ליה מתקני רבנן שבועה דלית דכוות' באורייתא. אך אם תיקנו שבועה תיקנו כדי להפיס דעת(ו) התובע ככל שבועת היסת כדאמרינן בהכותב (כתו' פ"ז) גבי עד אחד מעידה שהיא פרועה. ולהבא ליפרע מנכסי יתומים דלא יפרע אלא בשבועה דמשמע אפילו בשטר, ומדאישתבע לי דלא פרעתיך שהבאתם שניכם ראייה דנשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, לא צהריתו בה, דמה עניין היכא שכופר ואומר (לשקר ואברי) [ששקר דברי] השטר, להיכא שמודה לשטר אלא שטוען שפרע. דהתם ודאי נשבע לאמת דבריו כדאמרינן בהכותב (פ"ז ע"ב) דפרע דייק דמפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עליה כי היכי דתידוק. ומדפריך עלה. בשבועות (מ"א ע"א) וכי מה בין זה לפוגם את שטרו וכו', ש"מ (שטען) [שטעם] אחד להם ולאלו השבועות. ודוק ותשכח שכדברי כן הוא. ואע"ג דגבי עד אחד מעידה שהיא פרועה מסיק כדי להפיס דעתו, הכל טעם אחד הוא ותלוי זה בזה. והא דקשיא לכו למאן דאמר שעבודא דאורייתא אפילו בעל פה בסוף גט פשוט (קע"ה ע"ב) ובפ"ק דקידושין (י"ג ע"ב) והנה הוא כמו שטר וגובה אפילו מלקוחות, א"כ איך ישבע מכי הוא זה מדאורייתא, הלא כפירת שעבוד קרקעות הוא והאיך נוקים כי הוא זה. איכא למימר באומר בשעת הלוואה כל נכסיי אלו הן. כדאמרינן בפרק מי שמת [קמ"ח ע"ב] אמילתא אחריתי. אי נמי כדאמרינן התם דאמרי סהדי ידענא ביה דלא הוה ליה ארעא מעולם. אי נמי כגון שהלווה התנה שלא לשעבד קרקעותיו שרוצה למוכרו מפני דוחקו. ועל הספרים ששאל אדוני, נ"ל דדוקא ס"ת איבעיא להו כמו שבספר הדינין. דלא נקט ספרים סתם. כדאמרינן בפ"ב דכתובות (י"ט ע"ב) אסור לשהות ס"ת שאינו מוגה ל' יום משום שנאמר [איוב י"א] אל תשכן באהליך עולה. אבל בשאר ספרים אי איפשר להזהר. ותנן בפרק בני העיר (מגילה כ"ו רע"א) ס"ת לא יקח ספרים, אלמא שחלוקין בלשונן. ואע"ג דיש לדחות דהתם הוצרך לחלק ביניהם, מכל מקום דהכין מסתבר דספרים לא מצינו שנקראין ס"ת. אבל ס"ת יזכיר התלמוד בכל[ל] הספרים בפ"ק דמגילה (ח' ע"ב) גבי אין בין ספרים וכו' ופריך מברייתא ומסיק כי תניא ההיא בשאר ספרים ומתני' דאין בין (ספרים) [בספר תורה] מיירי. ובפרק השותפין שרצו [י"ד ע"א]. איפשר להיות כדבריך שברצון נתן לה. אבל מה שהוכחת שאם לא כן אין גובה ממטלטלין, הא ליתה דקיימא לן בכתובות [צ"ו ע"א] דאי תפסה ממטלטלין לא מפקינן מינה. ואיפשר להיות דתפסה ואפילו מיתמי היתה גובה על ידי תפיסה וכ"ש דמינ[י]ה כגון גרושה, אפילו מגלימא דעל כתפיה. אלמנה מן האירוסין נ"ל דהא דאית לה כתובה אפילו לא כתב לה, היינו בזמן שהיו רגילין לכתוב וליתן לה ואז לא הפסידה במה שלא כתב לה. אבל בזמן הזה שלא הורגלו מימי סוף הוראה לכתוב לשום ארוסה, כיון דלא כתב לה לא תגבה אפילו מנה מאתים. ואפילו לפי דבריך כיון דאין העיקר עולה [אלא] (ל)דבר קטן ולכך לא חשו. ואם שגיתי אתה הבינני. אבי העזרי.
<h2>דף קנא.</h2>
שאלה מהרב ר' ברוך דלתות מנקש, נפרד לקשקש, (משמת) [משפת] מוקש, מיישר עיקש, לתאווה מבקש. מורי הרב ר' אליעזר (ו)אשאלך והודיעני האיך יצאה הוראה מלפניך עתה בשבועת קרקעות אם נשבעין עליהן שבועת היסת מדרבנן. דבחזקת הבתים (ב"ב ל"ג ע"א) משמע דאין נשבעין עליהן לגמרי, כעובדא דרבה בר שרשום דמסיק התם מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי. וכן רשב"ם פירש התם דאין נשבעין על הקרקעות, ועוד (דאנן) [דשני] חזקה במקום שטר קיימא. ובשערי רב האיי (משפטי שבועות ח"א שער שבועת היסת) מצאתי דשבועת היסת שהיא מדרבנן נשבעין על הקרקעות וראייתו מיהא דגרסינן בכתובות בפרק הכותב (פ"ז ע"ב) גבי עד אחד מעידה שהיא פרועה ועוד אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות אלא אמר רבא מדרבנן כדי להפיס דעתו של בעל ע"כ. ועוד נראה דסברא הוא כי היכי דתקון רבנן שבועת היסת גבי כופר הכל אע"ג דמדאורייתא פטור הכי נמי תקון הכא. ומיהו כשכופר הכל בקרקעות [נראה] דאין נשבעין דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאמרינן בשבועת הדיינין (מ"א ע"א מ"ו ע"ב). ואע"ג דהתם בהכותב תקנתא לתקנתא הוא דהא נשבעת ונוטלת, וי"ל שאני התם שאפילו בלא שבועה יכול להאמינה מטעם מיגו. ובשבועת הדיינין (מ"א ע"א) אמר גבי שטר אי טעין ואמר אישתבע לי דלא פריע הוא משבעינן ליה. אע"ג דכופר בכל הוי כפירת שיעבוד קרקע. ואם לי ספק הוא, לך אור מראיהו.
והנה לך התשובה שהשיב לי הרב ר' שמחה. על שבועת קרקע כל הגאונים פסקו דנשבעין מדרבנן מההיא דפרק הכותב וגם האלפסי (שבועות דכ"ג ע"ב) ובספר הדינין. אבל רבינו יב"א דוחה (דא) [ראיתם] התם טעמא רבא אית בהו דפרע דייק מפרע לא דייק (כתובות שם), וכן גבי עד אחד מעידה שהיא פרועה משום דמסייע ליה עד אחד ותקינו שבוע' כדי להפיס דעתו של בעל (הבית). ובשם רבינו שב"ט מצאתי שהביא מרבה בר שרשום בפרק חזקת הבתים (ל"ג ע"א) דאי אוכלה שיעור זוזיי מיגו דאי בעינא אמינא לקוחה בידי מהימנא, ואי איכא שבועה דרבנן מה הועיל סוף סוף אי אמר לקוחה היא בעי לאשתבועי. ואע"ג דההוא נמי איכא למידחי שאני התם דשני חזקה במקום שטר מכירה עומדין, [ו]לא תקינו שבועה במקום שטר, אלא כגון שטרי הלואה וכתובות שעומדין לפרעון וזימנין (דשטר) [דשייר] לשטרא (או) [א]פשיטי דספרא אבל מכירה אינה עומדת לחזור בו, מיהו כך (דיני) [דנני] לפני מורי, ואם שגיתי (הביני) [הבינני] לי כי לא באתי כי אם ללמוד שלא להשכין בלבי עולה. ודאי על כפירת גוף הקרקע כגון קרקע פלוני מכרת(ו) או נתת(י) לי או עשר גפנים (מכרתי) [מסרתי] לך והלה אומר לא היו דברים מעולם, לא תיקנו שבועה דלא מתקני רבנן שבועה דליכא דכוותא באורייתא. כדאמרינן בשנים (הוחזק) [אוחזין (ד' ע"א)]. וראייה מפרק הזהב (נ"ח ע"א) גבי הקדשות שבועה זו תקנת חכמים שלא יזלזלו בהקדשות, מכלל דקרקעות וכל הנך דאין נשבעין עליהן דלא שייך בהו טעמא דזילותא אפילו תקנת חכמים ליכא. ומה שפסקו רבותינו הגאונים דנשבעין מדבריהם, דווקא על כפירת שעבוד קרקעות דשבועה לאו על גוף הקרקע כי אם על כפירת המטלטלין. ואין ראיה גדולה מדאישתבע לי דלא פרעתיך (שבועות מ"ו ע"א) ומהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא וכו' (כתו' פ"ז ע"א) אפילו בשטר דנשבע. והיא גופא לא ידענא מנלן דכפירת שעבוד קרקעות חשיב' שבועת קרקעות, והלא הכפירה אינו כי אם על המטלטלין, ותלו קצת בפלוגתא דאביי ורבא (פסחים ל' סע"ב) אי למפרע הוא גובה (או) [ולמ"ד] מכאן ולהבא אמאי אין נשבעין. ותו למאן דאית ליה (שבועת) שיעבודא דאורייתא הרי דין שעבוד שלא בשטר כמו בשטר, אם כן לא משכחת שבועה בהלואה ועקרת המקרא דכי הוא זה. ואתה אדוני תגלה בזה דעתך ותודיעני עוד על אלמנה שתפסה ספרים של בעלה ורוצה לגבות כתובתה, ובני בעלה הביאו שטר שהקנה להם כל הנכסים קודם שנשאה ומיבעיא לן אי ספרים איקרו נכסי או דינם כס"ת. והתם בפרק מי שמת (ב"ב קנ"א ע"א) ראיתי שפירש רבינו שמואל איבעיא להו ס"ת מאי מי אמרינן כתפילין או דילמא תפילין היינו טעמא דהוי מלבוש אבל ס"ת מצוה הוא ולא נכסי ואע"ג דיכול למוכרו לא מיקרי נכסי ע"כ. ומשמע מתוך פירושו כיון דספרים לא הוו מלבוש הרי הן כס"ת. ובספר הדינין ראיתי דדוקא ס"ת איבעיא להו אבל שאר ספרים מיגבי, מדגרסינן בפרק השולח (גיטין ל"ה ע"א) שלחו מתם איך פלנית בת פלני קבילת גיטא מידא דאחיו בר הדיא דמיתקרי א[י]ה מרי ונדרת ואסרת כל פירות שבעולם עלה דלא קבילת מכתובתה אלא גלופקרין אחד וספר תילים ואיוב וכו'. ואומר אני דאי משום הא לא איריא דהתם (לא) נתרצה הבעל ונתתם לה ואם נתן לה נמי ספר תורה היתה נוטלת דאי לא תימא הכי היכי הגביה ממטלטלין הא קיימא לן (כתובות ס"ט ע"ב וש"נ) ממקרקעי, ומטלטלי (ו)לא בין למזוני בין לפרנסה בין לכתובה ואין לנו לחלק בין אלמנה לגרושה (כזה) [בזה]. ועוד תאיר עיני אם אלמנה מן האירוסין יש לה כתובה אפילו לא כתב לה. דגרסינן בפרק שנים אוחזין (י"ז ע"ב ועתוס') אלמנה מן האירוסין מנלן דאית לה כתובה אילימא מדתנן וכו' עד דילמא דכתב לה. הרי משמע דאינהו סברי דיש לה כתובה אפילו לא כתב (בתו') [כתובה]. ובקידושין פרק האומר (ס"ה ע"א) תנן האשה שאמרה קידשתני והוא אומר לא קידשתיך הוא מותר בקרובתיה וכו' ואמרינן בגמרא (שם) אמר שמואל מבקשין הימנו ליתן גט אמר רב ואם נתן מעצמו גט כופין אותו ליתן כתובה. והתם לא כתב לה שהרי אומר לא קדשתיך, ואפ"ה כופין אותו ליתן כתובה. ומיהו מודינא דלא גביא ממשעבדי, מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (מ"ג ע"ב) מגבא מאימת גביא אמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנישואין וכו'. ועל מה סמכו העולם שאינם מגבים כתובה לאלמנה מן הארוסין. ויגדל חסדך לבלתי השיב פני ריקם ולא תכרה ענות עני ואם שגיתי הבינני.
תשובה. ערום יענה בדעת כי לא מודעת, אך נבער איך יפער, פיהו רך ונער ומצער, לפני אלוף ביהודה, גבר בכולה, אך מצות מורי הרב ר' ברוך אשמורה. דע כי מעשה בא לידי בימי מורי אבי נ"ע בשכירות קרקע והייתי רוצה לפטרו משבועה, דשכירות קרקע חשיב כמכירת קרקע כדאמרינן בפרק הזהב (ב"מ נ"ו ע"ב) גבי אונאה מי כתיב ממכר לעולם וכו'. והשיבני אבא מרי על החדשים אנו מחשים פלוגתא דרברבתא היא בשבועת מכירת קרקע, אלא שאתה מגלגל עלינו שכירות קרקע שלא לישבע. ונר' דאין לישבע כלל אקרקעות אפילו שבועת היסת ואין להאריך כי גלוי לכם הכל. ומה שחלק הרב ר' שמחה בין גוף קרקע לבין כפירת שיעבוד קרקעות מפני שעל המטלטלין באים לדון, תשובה לדבריו מפרק שנים אוחזין (ב"מ ד' ע"ב) גבי סלעין דינרין מלוה אומר וכו' ומסיק עלה משום דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות. וגם מפרק שבועת הפקדון (שבועות ל"ז ע"ב) דא"ר יוחנן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב בשטר פטור וטעמא משום דהוי כפירת שעבוד קרקעות. וכיון דמדאורייתא דין אחד להם לגוף הקרקע ולשעבוד, לדבריו תיקשי ליה מתקני רבנן שבועה דלית דכוות' באורייתא. אך אם תיקנו שבועה תיקנו כדי להפיס דעת(ו) התובע ככל שבועת היסת כדאמרינן בהכותב (כתו' פ"ז) גבי עד אחד מעידה שהיא פרועה. ולהבא ליפרע מנכסי יתומים דלא יפרע אלא בשבועה דמשמע אפילו בשטר, ומדאישתבע לי דלא פרעתיך שהבאתם שניכם ראייה דנשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, לא צהריתו בה, דמה עניין היכא שכופר ואומר (לשקר ואברי) [ששקר דברי] השטר, להיכא שמודה לשטר אלא שטוען שפרע. דהתם ודאי נשבע לאמת דבריו כדאמרינן בהכותב (פ"ז ע"ב) דפרע דייק דמפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עליה כי היכי דתידוק. ומדפריך עלה. בשבועות (מ"א ע"א) וכי מה בין זה לפוגם את שטרו וכו', ש"מ (שטען) [שטעם] אחד להם ולאלו השבועות. ודוק ותשכח שכדברי כן הוא. ואע"ג דגבי עד אחד מעידה שהיא פרועה מסיק כדי להפיס דעתו, הכל טעם אחד הוא ותלוי זה בזה. והא דקשיא לכו למאן דאמר שעבודא דאורייתא אפילו בעל פה בסוף גט פשוט (קע"ה ע"ב) ובפ"ק דקידושין (י"ג ע"ב) והנה הוא כמו שטר וגובה אפילו מלקוחות, א"כ איך ישבע מכי הוא זה מדאורייתא, הלא כפירת שעבוד קרקעות הוא והאיך נוקים כי הוא זה. איכא למימר באומר בשעת הלוואה כל נכסיי אלו הן. כדאמרינן בפרק מי שמת [קמ"ח ע"ב] אמילתא אחריתי. אי נמי כדאמרינן התם דאמרי סהדי ידענא ביה דלא הוה ליה ארעא מעולם. אי נמי כגון שהלווה התנה שלא לשעבד קרקעותיו שרוצה למוכרו מפני דוחקו. ועל הספרים ששאל אדוני, נ"ל דדוקא ס"ת איבעיא להו כמו שבספר הדינין. דלא נקט ספרים סתם. כדאמרינן בפ"ב דכתובות (י"ט ע"ב) אסור לשהות ס"ת שאינו מוגה ל' יום משום שנאמר [איוב י"א] אל תשכן באהליך עולה. אבל בשאר ספרים אי איפשר להזהר. ותנן בפרק בני העיר (מגילה כ"ו רע"א) ס"ת לא יקח ספרים, אלמא שחלוקין בלשונן. ואע"ג דיש לדחות דהתם הוצרך לחלק ביניהם, מכל מקום דהכין מסתבר דספרים לא מצינו שנקראין ס"ת. אבל ס"ת יזכיר התלמוד בכל[ל] הספרים בפ"ק דמגילה (ח' ע"ב) גבי אין בין ספרים וכו' ופריך מברייתא ומסיק כי תניא ההיא בשאר ספרים ומתני' דאין בין (ספרים) [בספר תורה] מיירי. ובפרק השותפין שרצו [י"ד ע"א]. איפשר להיות כדבריך שברצון נתן לה. אבל מה שהוכחת שאם לא כן אין גובה ממטלטלין, הא ליתה דקיימא לן בכתובות [צ"ו ע"א] דאי תפסה ממטלטלין לא מפקינן מינה. ואיפשר להיות דתפסה ואפילו מיתמי היתה גובה על ידי תפיסה וכ"ש דמינ[י]ה כגון גרושה, אפילו מגלימא דעל כתפיה. אלמנה מן האירוסין נ"ל דהא דאית לה כתובה אפילו לא כתב לה, היינו בזמן שהיו רגילין לכתוב וליתן לה ואז לא הפסידה במה שלא כתב לה. אבל בזמן הזה שלא הורגלו מימי סוף הוראה לכתוב לשום ארוסה, כיון דלא כתב לה לא תגבה אפילו מנה מאתים. ואפילו לפי דבריך כיון דאין העיקר עולה [אלא] (ל)דבר קטן ולכך לא חשו. ואם שגיתי אתה הבינני. אבי העזרי.
